אם אצל הדור המבוגר מדובר במשבר אמון, אצל הצעירים מדובר בנתק של ממש. שביתת רעב של פעילי Jewish Voice for Peace למען עזה, בשיקגו, ביוני 2025 (צילום: paul goyette / פליקר, CC BY 4.0)
בלונדון, בסלון ביתה של אחת ממנהלות הקרנות הפילנתרופיות היהודיות הגדולות בבריטניה, ישבה מולי אישה שהקדישה עשרות שנים מחייה לתמיכה בישראל. היא מימנה מלגות, בתי ספר, תוכניות מנהיגות, מחקר ומדע. באמצע השיחה היא עצרה, הניחה את ידיה על השולחן ואמרה משפט אחד שנשאר איתי זמן רב אחרי שיצאתי משם: "אנחנו רואים את זה קורה מול העיניים שלנו, ואנחנו לא יכולים להמשיך להתנהג כאילו הכול רגיל. אימא שלי סיפרה מה עבר על משפחתי בגרמניה ואיך עברו שנים רבות עד שמצאה את עצמה במחנה ריכוז".
ההשוואה בין השתלטות הנאצים על גרמניה למתרחש בישראל היתה קשה לה. איך הפכו צאצאי ניצולי השואה לגזענים? הדבר בלתי נתפס בעיניה, ומוביל להתפוררות הקשר הרגשי שלה לישראל. איך אפשר להמשיך לתמוך במדינה, לממן את מוסדותיה ולשתוק על מה שקורה בה? היא תוהה. "טוב שאבא לא איתנו לראות את זה, הלב שלו היה נמחץ".
התחושות האמביוולנטיות האלה, הנוגעות למתחולל בחברה ובפוליטיקה בישראל ולמדיניות המלחמה הבלתי פוסקת, שברו כמה מוסכמות בכל הנוגע לקשר בין יהודי התפוצות לישראל.
איני מתיימרת להיות מומחית לענייני ציונים אבודים ומבולבלים בעולם. אני בקושי שורדת חיים עם יהודים בארץ. אבל בחודשיים האחרונים שבהם שהיתי בלונדון, קיימתי ראיונות עומק, שיחות ומפגשים עם פילנתרופים יהודים בולטים בגילים שונים מבריטניה ומארה"ב. ביקשתי להבין את עמדותיהם כלפי ישראל, הציונות והאנטישמיות, ומדוע עדיין אכפת להם ממדינה שבחרו לא לחיות בה אך לא
