במלחמת ההישרדות ברצועה, ההומור הפך לנשק הסודי של העזתים
בתוך מראות הזוועה שממשיכים לזרום מעזה, בולטים קולותיהם של אלה שאינם מבקשים להיות גיבורים ומתארים את חיי היומיום באירוניה, בחמלה ובהרבה הומור עצמי, ומזכירים כי גם בלב התופת, אי אפשר להכחיד את הרצון העז לשמוח ולחיות
המלחמה המתמשכת בעזה ממשיכה לחשוף סיפורי זוועה ומראות שחשבתי שאצפה בהם רק בסרטי מלחמה תוצרת הוליווד. טבח אחרי טבח, גופות של ילדים ונשים, צעקות קורעות לב של הורים שכולים, קברי אחים ורחפנים מעל, שמתעדים הרס עצום שהשאירו מטוסי חיל האוויר במטחי תופת שלא פסקו ימים.
מאז 7 באוקטובר אין יום שלא מספק סיפור קשה מנשוא, מכביד על הנשימה. מצלמות הסמארטפון שרודפת אחרי ילד פצוע ויתום, שמחפש את אמא שלו במסדרונות, אמא שיצאה להביא אוכל לחמשת ילדיה וחזרה לחפש גופות מבותרות מתחת להריסות, סבא שקובר את נכדתו האהובה ועוד עשרות אלפי סיפורי חיים שנגדעו בן רגע מהפצצה אווירית, מפגז של טנק, מירי מסיבי או מחיסול מטווח אפס.
יש ימים שהנפש לא אוזרת כוח אפילו לצפות בחדשות או לעקוב אחר הרשתות. הנשמה מחפשת דממה, אתנחתא קטנה. ימי ההודנה הספורים באמצע מלחמת השמד הזו הפסיקו את ההפגזות, אך הציפו את הגופות ואת קברי האחים מתחת להריסות. ואם לא די בכל אלה, תמונת ההרעבה כנשק יום הדין השתלטו על המסכים.
איך לאנשים האלו שם, ברחובות עזה, במחנות הפליטים, במרכזי הקליטה, בבתי החולים ההרוסים ובבתי הספר העמוסים, יש כוח להמשיך? איך שורדים מלחמה בנאלית וחסרת תוחלת, שכולם רוצים את סיומה, אך מי שמקבל את ההחלטות מסרב לשים לסבל הזה קץ?
פעילי רשת הציגו בפני העולם חוסן עזתי מדומה, הרבה פוסטים וסרטונים שמדברים על האמונה הבלתי מעורערת של הפלסטינים בעזה, על העוז שלהם לעמוד מול התופת הישראלית ולשרוד, על הפניקס שקם לתחייה מתחת להריסות, על יכולות העל לשאת את הכאב והאובדן ולהמשיך הלאה.
החברים שלי בעזה אינם רוצים
"הסלע שראה את האופק". לזכרה של בות'יינה דביט
שנים רבות של פעילות פוליטית, חברתית ופמיניסטית הפכו את דביט, אדריכלית ובת למשפחה קומוניסטית מרמלה, לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם העיר. מסע הלוויה שלה סימל את המרקם המיוחד של האנשים שראו בה שותפה לדרך
כאילו לא די בכאב ובאובדן האופפים אותנו וחונקים כל סימן לחיים נורמליים במרחב המשותף הזה, ביום שני, ערב חג החירות, נדם לבה של בות'יינה דביט, האדריכלית והפעילה מרמלה, והשאיר אלפי חברים ושותפים לדרך, תלמידים, מעריצים ואקטיביסטים, הלומי צער.
דביט, בת 59 במותה, נולדה וגדלה למשפחה קטנה מרמלה, שרידי משפחה נוצרית שנותרו בעיר אחרי הנכבה, שעסקו כל השנים גם בהנצחת הסיפור של העיר. אביה, עיסא, חבר ותיק במפלגה הקומוניסטית, המוביל מזה שנים את סניף המפלגה ברמלה, גידל את שבעת ילדיו על ערכים של מעורבות, מחויבות ושייכות בלתי מעורערת לאדמה, לסיפור, למקום שבו נולדו, יחד עם אהבה גדולה לבני אדם באשר הם, פלסטינים וישראלים שחיים יחד. המסעדה המשפחתית בעיר העתיקה ברמלה מנציחה את סיפור העיר בכל פינה, יחד עם כל מאכל שמוגש מוזכרת עוד זווית מחיי התרבות ששגשגה בעיר לפני 1948.
בות'יינה ניהלה בעבר את פרויקט ערים מעורבות בארגון שתי"ל, והובילה את המאבק בהריסת בתים ושינוי זהותן הפלסטינית של ערי המרכז – רמלה, ליד ויאפא. דרכנו הצטלבו במאבקים ברצח נשים ערביות ובאלימות נגד נשים ומאבקן של נשים חד הוריות על ביתן נגד עמידר וחלמיש וייסורי הדיור הציבורי בשכונות הערביות בערים אלו.
הפעילות הענפה ורבת השנים של בות'יינה כפעילה חברתית ופוליטית והידע העצום שלה בתחומי הדיור, הבנייה, שימור מבנים ותכנון ערים, הפכו אותה לאנציקלופדיה מהלכת לכל מה שקשור לערים אלו, במיוחד העיר רמלה. בכל מפגש היא הסבירה לי איפה אנחנו עומדות בכל פינה בעיר, למי הבית הפלסטיני הזה היה שייך ואיפה הפליטים שגרו בו חיים היום.
בות'יינה השתתפה בכל מחאה – נגד הריסת בתים, נגד רצח נשים, או נגד רצון עיריית רמלה להפוך את שמות רחובותיה לציוניים יותר, במחאות למען הכפרים
המלחמה בעזה מחזירה את המאבק הפמיניסטי שנים אחורה
הזוועה הזאת התחילה במתקפה מזעזעת נגד האנושות בכלל ונגד נשים ישראליות בפרט. אך ההתמקדות ב-7 באוקטובר, תוך התעלמות ממה שעובר על נשים בעזה, מחזירה אותנו לתפיסת האישה כרכושו של הגבר, שעליו מוטלת המשימה לנקום את כבוד הפטריארכיה שנרמס
השנה לא ציינתי את יום האישה הבינלאומי, שחל ביום שישי. אין לי פוסטים חגיגיים על נשים פורצות דרך, נשות השנה, או גיבורות-על פמיניסטיות שחשוב היה לי שכל העולם ישמע עליהן. במקום זה, ערב יום האישה חזרנו כולנו ל-7 באוקטובר, לאחר שהאו"ם שחרר לאוויר העולם דו"ח שעסק באלימות מינית נגד נשים.
הדו"ח מתרכז ברובו בראיות לביצוע פשעים מיניים נגד נשים ישראליות במתקפת אוקטובר הארורה. משלחת האו"ם ציינה שלא שמעה אף עדות ישירה מנפגעת, אך עיינה וחקרה ראיות ומידע שנאסף בידי רשויות ומומחים בישראל. חלק ממנו, שזכה להתעלמות כמעט מוחלטת, עסק בחשש לפגיעות בזכויות אדם ובנשים פלסטיניות במלחמה – בלי שנתנו לצוות האו"ם להיכנס לעזה או לפגוש נשים פלסטיניות.
גם הדו"ח וגם התגובות אליו בישראל ממשיכים את מה שקורה כאן כבר חמישה חודשים. מבחינה פמיניסטית, מדובר בנסיגה חמורה. כל הפמיניזם והמאבק על זכויות הנשים חזר והצטמצם לדבר שנאבקנו כל כך קשה לשחרר את הנשים ממנו: גוף האישה ומיניותה חזרו להיות שדה קרב בסכסוך הלאומי.
שנים עמלנו כדי להרחיב את הדיון מדיכוי מיני של נשים לדיכוי מגדרי – שכולל גם את ההיבט המיני, וגם היבטים פיזיים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים של נשים שחיות בצל הפטריארכיה. הסברנו לעולם שאישה היא יישות שלמה והוליסטית, שכוללת זהות מינית, גוף, מחשבות, התנהגות, השכלה, מעמד חברתי, משפחתי ופוליטי – הכל רלוונטי, ונכלל בתנועת השחרור.
נאבקנו כדי שביטחון של נשים יכלול גם שמירה על גופה של האישה, וגם שמירה על
רובד נוסף של דיכוי: האבל המושתק של האזרחים הפלסטינים
לאלפי פלסטינים מערי המרכז קרובי משפחה, גם מדרגה ראשונה, בעזה. כשהם מקבלים בשורה על אובדן, הם נדרשים להישאר לבד עם כאבם. חלקם מוצא דרכים אלטרנטיביות להתמודד, וחלקם לא מוכן לשתוק. בכל מקרה, המחיר הנפשי והפיזי גבוה
במתקפה של ישראל על עזה נהרגו כבר יותר מ-27 אלף בני אדם, מצפון הרצועה ועד דרומה. אלפי אנשים נורמטיביים מצאו את מותם מידי מכונת ההפגזות הישראלית, שלא עצרה כמעט לרגע. תופת, שאפילו נשיא המדינה חתם עליה, זמן קצר אחרי ביקור הנהגת הכנסיות אצלו בבית בערב חג המולד. הנשיא שלח מסר חרוט על פגז, מתנה מיונת השלום הישראלית לילדי עזה, שחיכו למתנות אחרות מסנטה קלאוס.
כל המילים הקשות, כמו טבח, טיהור אתני, ג'נוסייד, השמדה, הכחדה, השטחה ועוד, לא משקפות את הכאב שבתמונות שנראות אחרי כל הפגזה – שקיות ניילון לבנות, קשורות משני הצדדים, ממלאות את חצרות בתי החולים שעוד פועלים. ילדים המומים ופצועים שמחפשים את הוריהם. אימהות בוכיות ומייללות, בחיקן חבילות המוות האלה, של גופות ילדיהן עטופים בלבן מוכתם בדם. גברים מתפללים מעל שורות ארוכות של גופות בדרך לקבורה.
בעזה טקסי הקבורה קרסו. שלושת ימי האבל המסורתיים הפכו ל-122 ימים רצופים של שכול גדול. קברי אחים מלאים בגופות, ושרידי אדם שלא מוצאים מזור על האדמה רוויית המוות הזאת.
כל זמן שזה שם, זה כואב מרחוק. זוועות בתוך מסך. אבל כשההרג והמוות מגיעים לבני משפחה, לאנשים שאת מכירה, האבל והשכול מרחוק – בתוך אווירה ציבורית עוינת שאינה מאפשרת לתת להם ביטוי – מעמיסים עוד יותר על הנפש.
לאלפי פלסטינים מערי המרכז, בעיקר רמלה, לוד ויפו, יש קרובי משפחה, גם מדרגה ראשונה, בעזה –